מרוקו שלי!

לפני כמעט חודשיים חוויתי את המסע של חיי. לא חשבתי לכתוב פוסט על מרוקו. המסע העוצמתי הזה שחוויתי הוא כל כך אישי וכל כך שלי, שלא ראיתי לנכון לכתוב עליו בבלוג, שבעיני  הוא יותר בלוג עיצוב מאשר בלוג אישי. אבל, לפעמים אתה פוגש אנשים שמשנים אצלך את הלך הרוח. וכך היה בבוקר מעצבות שהן גם בלוגריות, בוקר בו שיתפתי אותן בקושי שלי לכתוב בחודשים האחרונים. שיתפתי אותן בחוויית המסע למרוקו, שהייתה חוויה נשית עוצמתית ולא היה בה כמעט שום דבר שקשור לעיצוב ולכן לא מרגישה נכון לכתוב עליה בבלוג. והן, כל אחת בדרכה, גרמו לי להבין שהבלוג שלי הוא אני, וגם אם הוא עוסק רובו בעיצוב הוא עוסק בו מנקודת המבט האישית שלי, שהאנשים הקוראים את הפוסטים מתחברים לא רק לתוכן ולתמונות אלא אלי, לרוית.

אז הנה אני, יושבת וכותבת ומשתפת במשהו שהוא לגמרי שונה מכל מה שכתבתי עליו במשך 6 שנות כתיבה. וזה לא קל. אני מתחילה לכתוב ואין לי מושג לאן זה יתפתח. מה שבטוח, תישאר לי מזכרת כתובה מעבר לתחושות, לרגשות ולמראות שמלווים אותי בחודש וחצי האחרונים.

 

אני חוזרת לאחור מספר חודשים, לנקודה בה ההכרה וההבנה כי אני רוצה וזקוקה לפרוץ את אזור הנוחות שלי, משוועת לעשות עם עצמי משהו אחר, עוצמתי, מטלטל, כזה שיוציא אותי מתקופה לא טובה בעקבות פרוצדורה רפואית לא פשוטה שעברתי בתחילת החורף.

ולמה מרוקו? כי בשנתיים האחרונות כל כך הרבה מעצבות שאני עוקבת אחריהן בפייסבוק יצאו לטיול במרוקו. התאורים, התמונות, הריחות שהופיעו לי בפיד עוררו אצלי את כל החושים וסימנתי אותה כיעד. המתי לא היה לי ידוע.

והרי ד"ר גוגל שומע ויודע הכל. וכך יצא שביום אחד כשפתחתי את המחשב, הופיעה לי מודעה ענקית על מסע שטח נשי למרוקו. וידעתי מיד. זה בדיוק מה שאני רוצה, צריכה, מחפשת ומשוועת אליו. הוא עונה על כל הצרכים והרצונות שמתרוצצים בנבכי נפשי.

 

המודעה של מאגמה צ'אלנג' מרוקו שקפצה לי ולא בכדי

לקח לי עוד כמה ימים להתבשל עם עצמי ולהחליט, ונרשמתי.

בינתיים הימים עברו, ההכנות לבר המצווה של הבן שלי העסיקו אותי מאוד, קיבלתי על עצמי החלטה שאני עושה הכל בכדי לחזור למקום טוב ושמח, כזה שיאפשר לי להיות נוכחת בכל מאודי בשמחה שלנו שכל כך חיכיתי לה. וכך היה. עבודה עצמית חזקה וקבלת החלטה הביאו אותי לאט לאט לחזור לעצמי, לרוית השמחה, האופטימית ולחוויה הלא נעימה שעברתי להתרחק ממני לאט לאט, ובאירוע שלנו ריחפתי על ענן וידעתי. ידעתי שהתקופה הלא טובה מאחורי.

אירוע בר המצווה שלנו. הפנים שלי אומרות הכל

האביב הגיע, פסח, טיול משפחתי. ואני אני. והצורך העז שגרם לי להרשם לאותו מסע נעלם.

ה-2/5 התקרב בצעדי ענק ואיתו החששות והחרטות. למה נרשמתי, אני לא זקוקה לזה יותר, למה אני מכניסה את עצמי, האם אני אהנה, האם הנשים שתצאנה איתי למסע ימצאו חן בעיני, האם אסתדר איתן, האם לא יהיה לי קשה מדי ועוד מיליון שאלות שלא נתנו לי מנוח.

השיא היה בערב שלפני היציאה למסע. ישבנו במטבח אני, ראש השבט ושלושת ילדיי. הסנדוויץ' שלי התבונן עלי במבט קצת מודאג. ואני כמעט והחלטתי שאני מוותרת. אבל הם לא נתנו לי. עודדו אותי לצאת לחוויה של החיים שלי. את מה שכבתי שעות ספורות טרם יציאתי לשדה העליתי בפוסט בפייסבוק. הרגשתי צורך לקבל אישור למעשי.

 

05:00 נתב"ג. חבורה של נשים זרות, לא מוכרות, בדגמ"ח אפור ובחולצה שחורה עם כיתוב אדום עומדות נבוכות. העיניים מתרוצצות כמחפשות, כל אחת את הצוות שלה, להיאחז במוכר (מוכר מפגישה אחת בלבד).

ניגשות אלי פנים לא מוכרות. רוית? אני הדס. הדס! עלייך סיפרה לי מירית. חברה משותפת. הכינה אותי שתצא למסע חברה שלה, שהיא נחמדה, שאנחנו מתאימות, שאמצא איתה מכנה משותף. העובדה שיש מישהי שמקשרת בינינו בחיים האמיתיים, אוטומטית גורמת לנו להתחבר. מדהים כמה טבע האדם הוא לחפש את המוכר ולהאחז בו. כמה הגיל מעצים את הקושי להיות בחברת זרים. בכל יום שיעבור במסע אני אתקרב קצת  ואפתח קצת יותר. אנחנו, בני האדם, יצורים הזקוקים לקרבה. גם במקום זר ולא מוכר נעשה את כל שביכולתנו להתחבר, להתחבב על האחר, להיות חלק, להרגיש שייכות.

 

לקראת סוף המסע. כבר לא זרות. כבר מכירות. ויש לנו המון שהוא משותף לנו

 

משוחררת, חופשיה, מאושרת. תמצית המסע

אי אפשר להכין אדם למצפה לו. אני יצאתי למסע בלי ציפיות. מהמקום של להנות, לחוות, לטעום. לא חשבתי שהוא ישפיע עלי. לא חשבתי שאעבור בו שינוי, שיגיעו תובנות, שאפגוש בעוצמות של הטבע שיגרמו לי לבכות בכי עמוק ומשחרר שיתפוס אותי בהפתעה מוחלטת.

 

קבלת שבת על רקע שקיעה מרהיבה בין הרי האטלס

זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שאני לא אחראית על כלום, לא צריכה לדאוג, לחשוב, לתכנן, לאלתר, למצוא, לחפש…. אני חופשיה ומשוחררת מכל אחריות מלבד על עצמי. ובתור קונטרול פריק מובהקת, מתוכננת מראש, מסודרת מדי, החופש הזה הביא אותי קצת לאבד את עצמי. ואני כותבת את  זה בחיוב. שותפתי לחדר, שהפכה לחברה טובה ויקרה, צחקה עלי. על זה שאני מאבדת, שוכחת, שדיברנו על משהו לפני דקה וכבר אני לא זוכרת, שכל שעה בערך שכחתי משהו איפשהו. ואני צחקתי איתה. לא רק שזה לא הפריע לי, כל כך זרמתי עם השחרור הזה שרציתי עוד ממנו. וצחקתי יחד איתה. היא לא מכירה אותי בחיים האמיתיים. היא תכיר. ותבין.

למרוקו עצמה יש חלק עצום בחוויות שחוויתי שם. זוהי ארץ מלאת ניגודים, קוטבית, עשירה במראות ובנופים, בראשיתית עד כדי תחושה של ימי הביניים יחד עם מודרניזציה, צבעונית, מסבירת פנים,  בעלת היסטוריה עשירה, זיקה ליהדות ויש עוד המון סופרלטיבים שניתן לכתוב אודותיה.

כשאני מביטה בתמונה, נדמה כאילו יש מאחורי מסך מלאכותי. אבל זה הכי טבעי שיש. ככה זה נראה באמת

הצבעים הם טהרים והטבעע הוא טבעי הכי שיש

מרגיש כמו ביציאת מצרים

בכפרים בהרי האטלס חיים כמו בימי התנ"ך. והיו רגעים שכך הרגשתי. התמימות והטוהר, השמירה על הטבע, הטכנולוגיה לא נכנסת לכאן ולא נוגסת בכל חלקה טובה, החום שם הוא חום אדום עז והירוק הוא כזה שיש רק במניפת הצבעים של נירלט או טמבור. הכל שם בראשיתי, החיים שם צנועים ודלים עד כדי שזה מצליח לעורר בך שאלות מצד אחד ולהיות בהודיה על החיים שלך מצד שני.

 

הסהרה. הו הסהרה. אני לא חושבת שיש בכלל מילים שיכולות לתאר. שקיעה במדבר, זריחה במדבר. חול זהב ושמים כחולים כאלה שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. יש שם שקט ותחושה שהגעת לסוף העולם. שפה הכל מתחיל וגם מסתיים. זה הטבע במלוא עוצמתו, יופיו והדרו. שם הבכי הגיע. בשילוב שיר שזרק אותי אחורה בזמן נפרצו הסכרים על רקע הזריחה המפעימה. רגע שאני לא אשכח. רגע שסימן לי משהו, שבו הכל התבהר והפאזל התחבר.

 

שקיעה וזריחה בסהרה והמאהל בו ישנו

 

תמונות ששוות אלף מילים

ולשקוע עם הרכב בחולות הטובעניים ולחץ אותו בכוחות עצמינו זו חוויה עילאית שרק מי שנמצא שם יכול להבין.

 

מחלצות אתת הג'יפ ששקע

והדרך מהמדבר לציויליזציה עוברת בהרים שהם כמו בשוויץ. עם פסגות מושלגות, עצי ארז, עננים נמוכים שממש עוברים דרכם וכמעט יכולים לגעת בהם.

 

זו לא שוויץ זו מרוקו

ומרקש, לא טעמתי ממנה מספיק. עיר שלגמרי מספקת את התחושות שעולות מעצם שמה. השוק הצבעוני והמלא כל טוב. ומכעיס. כן מכעיס. מכעיס לגלות עד כמה כל הדברים שאנחנו קונים כאן כל כך ביוקר עולים שם פרוטות. ורציתי לקנות עוד ועוד. הכל כל כך יפה ומזמין. אפשר להלביש בית שלם יפיפה. אבל ברור לי שלא אפשרי, ומוצאת עצמי עוצרת עצמי וקונה רק מה שאשתמש בו, שיעורר בי זכרונות כשאראה אותו, משהו להביא לילדי ולראש השבט אותם השארתי בבית למשך 8 ימים שידעו שאני מעריכה ומוקירה אותם על כך שאיפשרו לי לחוות את החוויה הזו.

 

השוק במרקש. אין שובע ממנו

ולאורך כל שמונת הימים אנחנו נוהגות בג'יפ כ-10 שעות. זה כור היתוך שמביא אותך להבין על עצמך דברים. להתמודד עם מצבים. ואנחנו שומעות מוסיקה שהורדתי בבית, ושרות, וצוחקות וגם קצת מתעצבנות ומתרגזות. וכשיש חילפי ג'יפים ויש לנו שעה וחצי להכיר נשים אחרות, אנחנו בולעות בשקיקה את כל הסיפורים אחת של השניה, ומספרות על עצמינו מהר ובלי מעצורים כי יודעות שהזמן קצוב. והעצירות בדרך מפתיעות אותנו כל פעם מחדש. באמצע שום מקום, בין עצי הדקל הרבים הפזורים, מחכה לנו פריסה מרהיבה וטעימה, מחוייכת ומחבקת. ויום אחד אנחנו צוות מתוק שצריך לדאוג למשהו הטעים הזה בהפסקת הקפה, ואני כל כך שמחה שהן נהנות ממה שהכנתי להן בבית, ויום אחד אנחנו הצוות האחראי להפעלה של סוף היום, ומוצאות עצמינו באמצע המדבר בתוך אוהל מרוקאי חוגגות חינה מרוקאית אסלית, עם כל הציוד שסחבנו מהבית, סוחפות אחרינו בריקודים לשירי חינה מרוקאית. ומוצאות עצמינו בלב המדבר, בחושך מוחלט מסביב למדורה עם בני שבט הטוארג המלווים את שירתינו בתופים ובעוד רוקדות אל תוך הלילה. ולא אכפת לנו שאנחנו עייפות ולא במיטבינו, לא מאופרות ונטולות מסכות.  ואנחנו מוצאות עצמינו צוהלות עת מגיעות למלון במרקש, מלון שהוא מלון בכל מובן המילה לאחר שבעה לילות במלונות שיד אדם לא נגעה בהם משנות ה-70, נלהבות מחדר מקלחת נקי שבו הברז מחובר לקיר וזרם המים חזק. ואנחנו מעריכות את המובן מאליו.

הצוות שלי. צוות 6? יש!

החינה המרוקאית שלנו במדבר

מסע משנה חיים? לא. אבל משנה בהחלט. לי הוא עשה הרבה טוב. השחרור, הלקחת דברים קצת יותר בקלות, להסתכל על דברים שקורים לי או החולפים אל מול פני בפרספקטיבה קצת אחרת. הוא המשיך איזה שהוא תהליך שהתחלתי לעבור לפני מספר שנים. שינוי מבורך. הוא הפך את הכל לשלם.

וכנראה שהפוסטים שהעליתי בפייסבוק נגעו. כי אתמול קיבלתי טלפון מגבר שרוצה להפתיע את אישתו שעברה משבר בחייה ולהפתיע אותה במסע הזה. והמלצתי לו בחום וציינתי בפניו שהנכונות שלו מקסימה בעיני.

לכל אישה מגיע חדר משלה. כל אחת מוצאת אותו במקום אחר. אני את שלי מצאתי במרוקו. והתמונות ששלחתי העידו על כמה שאני מאושרת ומשוחררת. זה כל כך ניכר.  אני מאמצת את האושר והשחרור בשתי ידי בתקווה שישארו איתי לתמיד.

 ואם את שם, מעבר למסך, קוראת את הפוסט ומתלבטת, קומי ולכי על זה. יקראו לך אמיצה (זו המילה שהכי הרבה אמרו לי כששמעו שאני יוצאת למסע כזה), שאקלית, ואת תכירי את עצמך במקום קצת אחר.

ואם את שם מעבר למסך, עברת גם את מסע כזה, אשמח לקרוא את החוויות שלך. בטוחה שיש לנו הרבה במשותף.

ואם אתה שם, מתלבט אם זה מתאים לאישתך, זה מתאים!  כמעט לכל אישה באשר היא.

 

ועד הפוסט הבא

שלכם באהבה,

רוית

 

 

 

תגובות

תגובות

4 תגובות בנושא “מרוקו שלי!

  1. שלי לב-שרמן

    קראתי בשקיקה! וזה ממש נכון – אני עוקבת אחרי הרבה בלוגים של עיצוב, אבל לא קוראת תמיד כל פוסט. את הבלוג שלך אני קוראת בעקביות כי אני מרגישה מחוברת לאדם שמאחורי המילים, שזו מישהי שהיתה יכולה להיות חברה מחוץ לעולם האינטרנט 😘 כל הכבוד על הצעד שעשית בשביל עצמך!

    1. רוית רוד

      וואו שלי ממש ריגשת אותי. כל כך נעים לי לקרוא שאת עוקבת ונהנת מהבלוג. זו בדיוק הרוח הגבית שכל בלוגר זקוק לה והעיתוי שלך מושלם.
      ומי יודע, אולי יום אחד נצא מגבולות האינטרנט?🤗

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *