מרוקו שלי!

לפני כמעט חודשיים חוויתי את המסע של חיי. לא חשבתי לכתוב פוסט על מרוקו. המסע העוצמתי הזה שחוויתי הוא כל כך אישי וכל כך שלי, שלא ראיתי לנכון לכתוב עליו בבלוג, שבעיני  הוא יותר בלוג עיצוב מאשר בלוג אישי. אבל, לפעמים אתה פוגש אנשים שמשנים אצלך את הלך הרוח. וכך היה בבוקר מעצבות שהן גם בלוגריות, בוקר בו שיתפתי אותן בקושי שלי לכתוב בחודשים האחרונים. שיתפתי אותן בחוויית המסע למרוקו, שהייתה חוויה נשית עוצמתית ולא היה בה כמעט שום דבר שקשור לעיצוב ולכן לא מרגישה נכון לכתוב עליה בבלוג. והן, כל אחת בדרכה, גרמו לי להבין שהבלוג שלי הוא אני, וגם אם הוא עוסק רובו בעיצוב הוא עוסק בו מנקודת המבט האישית שלי, שהאנשים הקוראים את הפוסטים מתחברים לא רק לתוכן ולתמונות אלא אלי, לרוית.

אז הנה אני, יושבת וכותבת ומשתפת במשהו שהוא לגמרי שונה מכל מה שכתבתי עליו במשך 6 שנות כתיבה. וזה לא קל. אני מתחילה לכתוב ואין לי מושג לאן זה יתפתח. מה שבטוח, תישאר לי מזכרת כתובה מעבר לתחושות, לרגשות ולמראות שמלווים אותי בחודש וחצי האחרונים.

 

אני חוזרת לאחור מספר חודשים, לנקודה בה ההכרה וההבנה כי אני רוצה וזקוקה לפרוץ את אזור הנוחות שלי, משוועת לעשות עם עצמי משהו אחר, עוצמתי, מטלטל, כזה שיוציא אותי מתקופה לא טובה בעקבות פרוצדורה רפואית לא פשוטה שעברתי בתחילת החורף.

ולמה מרוקו? כי בשנתיים האחרונות כל כך הרבה מעצבות שאני עוקבת אחריהן בפייסבוק יצאו לטיול במרוקו. התאורים, התמונות, הריחות שהופיעו לי בפיד עוררו אצלי את כל החושים וסימנתי אותה כיעד. המתי לא היה לי ידוע.

והרי ד"ר גוגל שומע ויודע הכל. וכך יצא שביום אחד כשפתחתי את המחשב, הופיעה לי מודעה ענקית על מסע שטח נשי למרוקו. וידעתי מיד. זה בדיוק מה שאני רוצה, צריכה, מחפשת ומשוועת אליו. הוא עונה על כל הצרכים והרצונות שמתרוצצים בנבכי נפשי.

 

המודעה של מאגמה צ'אלנג' מרוקו שקפצה לי ולא בכדי

לקח לי עוד כמה ימים להתבשל עם עצמי ולהחליט, ונרשמתי.

בינתיים הימים עברו, ההכנות לבר המצווה של הבן שלי העסיקו אותי מאוד, קיבלתי על עצמי החלטה שאני עושה הכל בכדי לחזור למקום טוב ושמח, כזה שיאפשר לי להיות נוכחת בכל מאודי בשמחה שלנו שכל כך חיכיתי לה. וכך היה. עבודה עצמית חזקה וקבלת החלטה הביאו אותי לאט לאט לחזור לעצמי, לרוית השמחה, האופטימית ולחוויה הלא נעימה שעברתי להתרחק ממני לאט לאט, ובאירוע שלנו ריחפתי על ענן וידעתי. ידעתי שהתקופה הלא טובה מאחורי.

אירוע בר המצווה שלנו. הפנים שלי אומרות הכל

האביב הגיע, פסח, טיול משפחתי. ואני אני. והצורך העז שגרם לי להרשם לאותו מסע נעלם.

ה-2/5 התקרב בצעדי ענק ואיתו החששות והחרטות. למה נרשמתי, אני לא זקוקה לזה יותר, למה אני מכניסה את עצמי, האם אני אהנה, האם הנשים שתצאנה איתי למסע ימצאו חן בעיני, האם אסתדר איתן, האם לא יהיה לי קשה מדי ועוד מיליון שאלות שלא נתנו לי מנוח.

השיא היה בערב שלפני היציאה למסע. ישבנו במטבח אני, ראש השבט ושלושת ילדיי. הסנדוויץ' שלי התבונן עלי במבט קצת מודאג. ואני כמעט והחלטתי שאני מוותרת. אבל הם לא נתנו לי. עודדו אותי לצאת לחוויה של החיים שלי. את מה שכבתי שעות ספורות טרם יציאתי לשדה העליתי בפוסט בפייסבוק. הרגשתי צורך לקבל אישור למעשי.

 

05:00 נתב"ג. חבורה של נשים זרות, לא מוכרות, בדגמ"ח אפור ובחולצה שחורה עם כיתוב אדום עומדות נבוכות. העיניים מתרוצצות כמחפשות, כל אחת את הצוות שלה, להיאחז במוכר (מוכר מפגישה אחת בלבד).

ניגשות אלי פנים לא מוכרות. רוית? אני הדס. הדס! עלייך סיפרה לי מירית. חברה משותפת. הכינה אותי שתצא למסע חברה שלה, שהיא נחמדה, שאנחנו מתאימות, שאמצא איתה מכנה משותף. העובדה שיש מישהי שמקשרת בינינו בחיים האמיתיים, אוטומטית גורמת לנו להתחבר. מדהים כמה טבע האדם הוא לחפש את המוכר ולהאחז בו. כמה הגיל מעצים את הקושי להיות בחברת זרים. בכל יום שיעבור במסע אני אתקרב קצת  ואפתח קצת יותר. אנחנו, בני האדם, יצורים הזקוקים לקרבה. גם במקום זר ולא מוכר נעשה את כל שביכולתנו להתחבר, להתחבב על האחר, להיות חלק, להרגיש שייכות.

 

לקראת סוף המסע. כבר לא זרות. כבר מכירות. ויש לנו המון שהוא משותף לנו

 

משוחררת, חופשיה, מאושרת. תמצית המסע

אי אפשר להכין אדם למצפה לו. אני יצאתי למסע בלי ציפיות. מהמקום של להנות, לחוות, לטעום. לא חשבתי שהוא ישפיע עלי. לא חשבתי שאעבור בו שינוי, שיגיעו תובנות, שאפגוש בעוצמות של הטבע שיגרמו לי לבכות בכי עמוק ומשחרר שיתפוס אותי בהפתעה מוחלטת.

 

קבלת שבת על רקע שקיעה מרהיבה בין הרי האטלס

זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שאני לא אחראית על כלום, לא צריכה לדאוג, לחשוב, לתכנן, לאלתר, למצוא, לחפש…. אני חופשיה ומשוחררת מכל אחריות מלבד על עצמי. ובתור קונטרול פריק מובהקת, מתוכננת מראש, מסודרת מדי, החופש הזה הביא אותי קצת לאבד את עצמי. ואני כותבת את  זה בחיוב. שותפתי לחדר, שהפכה לחברה טובה ויקרה, צחקה עלי. על זה שאני מאבדת, שוכחת, שדיברנו על משהו לפני דקה וכבר אני לא זוכרת, שכל שעה בערך שכחתי משהו איפשהו. ואני צחקתי איתה. לא רק שזה לא הפריע לי, כל כך זרמתי עם השחרור הזה שרציתי עוד ממנו. וצחקתי יחד איתה. היא לא מכירה אותי בחיים האמיתיים. היא תכיר. ותבין.

למרוקו עצמה יש חלק עצום בחוויות שחוויתי שם. זוהי ארץ מלאת ניגודים, קוטבית, עשירה במראות ובנופים, בראשיתית עד כדי תחושה של ימי הביניים יחד עם מודרניזציה, צבעונית, מסבירת פנים,  בעלת היסטוריה עשירה, זיקה ליהדות ויש עוד המון סופרלטיבים שניתן לכתוב אודותיה.

כשאני מביטה בתמונה, נדמה כאילו יש מאחורי מסך מלאכותי. אבל זה הכי טבעי שיש. ככה זה נראה באמת

הצבעים הם טהרים והטבעע הוא טבעי הכי שיש

מרגיש כמו ביציאת מצרים

בכפרים בהרי האטלס חיים כמו בימי התנ"ך. והיו רגעים שכך הרגשתי. התמימות והטוהר, השמירה על הטבע, הטכנולוגיה לא נכנסת לכאן ולא נוגסת בכל חלקה טובה, החום שם הוא חום אדום עז והירוק הוא כזה שיש רק במניפת הצבעים של נירלט או טמבור. הכל שם בראשיתי, החיים שם צנועים ודלים עד כדי שזה מצליח לעורר בך שאלות מצד אחד ולהיות בהודיה על החיים שלך מצד שני.

 

הסהרה. הו הסהרה. אני לא חושבת שיש בכלל מילים שיכולות לתאר. שקיעה במדבר, זריחה במדבר. חול זהב ושמים כחולים כאלה שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. יש שם שקט ותחושה שהגעת לסוף העולם. שפה הכל מתחיל וגם מסתיים. זה הטבע במלוא עוצמתו, יופיו והדרו. שם הבכי הגיע. בשילוב שיר שזרק אותי אחורה בזמן נפרצו הסכרים על רקע הזריחה המפעימה. רגע שאני לא אשכח. רגע שסימן לי משהו, שבו הכל התבהר והפאזל התחבר.

 

שקיעה וזריחה בסהרה והמאהל בו ישנו

 

תמונות ששוות אלף מילים

ולשקוע עם הרכב בחולות הטובעניים ולחץ אותו בכוחות עצמינו זו חוויה עילאית שרק מי שנמצא שם יכול להבין.

 

מחלצות אתת הג'יפ ששקע

והדרך מהמדבר לציויליזציה עוברת בהרים שהם כמו בשוויץ. עם פסגות מושלגות, עצי ארז, עננים נמוכים שממש עוברים דרכם וכמעט יכולים לגעת בהם.

 

זו לא שוויץ זו מרוקו

ומרקש, לא טעמתי ממנה מספיק. עיר שלגמרי מספקת את התחושות שעולות מעצם שמה. השוק הצבעוני והמלא כל טוב. ומכעיס. כן מכעיס. מכעיס לגלות עד כמה כל הדברים שאנחנו קונים כאן כל כך ביוקר עולים שם פרוטות. ורציתי לקנות עוד ועוד. הכל כל כך יפה ומזמין. אפשר להלביש בית שלם יפיפה. אבל ברור לי שלא אפשרי, ומוצאת עצמי עוצרת עצמי וקונה רק מה שאשתמש בו, שיעורר בי זכרונות כשאראה אותו, משהו להביא לילדי ולראש השבט אותם השארתי בבית למשך 8 ימים שידעו שאני מעריכה ומוקירה אותם על כך שאיפשרו לי לחוות את החוויה הזו.

 

השוק במרקש. אין שובע ממנו

ולאורך כל שמונת הימים אנחנו נוהגות בג'יפ כ-10 שעות. זה כור היתוך שמביא אותך להבין על עצמך דברים. להתמודד עם מצבים. ואנחנו שומעות מוסיקה שהורדתי בבית, ושרות, וצוחקות וגם קצת מתעצבנות ומתרגזות. וכשיש חילפי ג'יפים ויש לנו שעה וחצי להכיר נשים אחרות, אנחנו בולעות בשקיקה את כל הסיפורים אחת של השניה, ומספרות על עצמינו מהר ובלי מעצורים כי יודעות שהזמן קצוב. והעצירות בדרך מפתיעות אותנו כל פעם מחדש. באמצע שום מקום, בין עצי הדקל הרבים הפזורים, מחכה לנו פריסה מרהיבה וטעימה, מחוייכת ומחבקת. ויום אחד אנחנו צוות מתוק שצריך לדאוג למשהו הטעים הזה בהפסקת הקפה, ואני כל כך שמחה שהן נהנות ממה שהכנתי להן בבית, ויום אחד אנחנו הצוות האחראי להפעלה של סוף היום, ומוצאות עצמינו באמצע המדבר בתוך אוהל מרוקאי חוגגות חינה מרוקאית אסלית, עם כל הציוד שסחבנו מהבית, סוחפות אחרינו בריקודים לשירי חינה מרוקאית. ומוצאות עצמינו בלב המדבר, בחושך מוחלט מסביב למדורה עם בני שבט הטוארג המלווים את שירתינו בתופים ובעוד רוקדות אל תוך הלילה. ולא אכפת לנו שאנחנו עייפות ולא במיטבינו, לא מאופרות ונטולות מסכות.  ואנחנו מוצאות עצמינו צוהלות עת מגיעות למלון במרקש, מלון שהוא מלון בכל מובן המילה לאחר שבעה לילות במלונות שיד אדם לא נגעה בהם משנות ה-70, נלהבות מחדר מקלחת נקי שבו הברז מחובר לקיר וזרם המים חזק. ואנחנו מעריכות את המובן מאליו.

הצוות שלי. צוות 6? יש!

החינה המרוקאית שלנו במדבר

מסע משנה חיים? לא. אבל משנה בהחלט. לי הוא עשה הרבה טוב. השחרור, הלקחת דברים קצת יותר בקלות, להסתכל על דברים שקורים לי או החולפים אל מול פני בפרספקטיבה קצת אחרת. הוא המשיך איזה שהוא תהליך שהתחלתי לעבור לפני מספר שנים. שינוי מבורך. הוא הפך את הכל לשלם.

וכנראה שהפוסטים שהעליתי בפייסבוק נגעו. כי אתמול קיבלתי טלפון מגבר שרוצה להפתיע את אישתו שעברה משבר בחייה ולהפתיע אותה במסע הזה. והמלצתי לו בחום וציינתי בפניו שהנכונות שלו מקסימה בעיני.

לכל אישה מגיע חדר משלה. כל אחת מוצאת אותו במקום אחר. אני את שלי מצאתי במרוקו. והתמונות ששלחתי העידו על כמה שאני מאושרת ומשוחררת. זה כל כך ניכר.  אני מאמצת את האושר והשחרור בשתי ידי בתקווה שישארו איתי לתמיד.

 ואם את שם, מעבר למסך, קוראת את הפוסט ומתלבטת, קומי ולכי על זה. יקראו לך אמיצה (זו המילה שהכי הרבה אמרו לי כששמעו שאני יוצאת למסע כזה), שאקלית, ואת תכירי את עצמך במקום קצת אחר.

ואם את שם מעבר למסך, עברת גם את מסע כזה, אשמח לקרוא את החוויות שלך. בטוחה שיש לנו הרבה במשותף.

ואם אתה שם, מתלבט אם זה מתאים לאישתך, זה מתאים!  כמעט לכל אישה באשר היא.

 

ועד הפוסט הבא

שלכם באהבה,

רוית

 

 

 

אומנות האשליה- איך לגרום לחלל להראות גדול יותר

אם אעמיד קבוצה של הום סטייליסטים בשורה ואשאל אותם במה עוסק התחום שלנו, התשובות תהיינה שונות ומגוונות. התחום שלנו שונה ומגוון. שלא כבעיצוב פנים, בו ברור כי מדובר, בין השאר, בחלוקת החלל מחדש ותכנון הקונסטרוקציה, הום סטיילינג הוא עולם ומלואו. הוא עוסק בלספר סיפור, בלמחזר ולמחדש, בלצאת מהקופסה עם הקיים, בלשחק עם צבע, טקסטיל וחומר, הוא לקחת את הקיים בחלל ולעשות לו טרנספורמציה כזו שהחלל יראה אחרת לגמרי. ויש בו גם יצירת אשליות. כן כן. אני לחלוטין רואה בתפקידי כמלבישת בתים לייצר אשליות. לגרום לחללים להראות גדולים יותר ממה שהם באמת.

דירות הקבלן של 2018 הן מה שאני מכנה "קופסאות גפרורים". להבדיל מהדירות של פעם, בהן כל חדר היה גדול ומרווח, היום הבניה היא כזו של ניצול מקסימום שטח בניה למספר רב של דירות על חשבון גודלן. ומכיוון שלכולנו חלום על חללים מרווחים, גדולים ומוארים, כאן בדיוק המקום לייצר אשליות של מרחב וגודל.

החלל הזה רק נראה גדול. זהו חלל בדירת קבלן סטנדרטית.
עיצוב: רוית רוד צילום: אורית אלפסי

אז איך עושים זאת? באמצעות כמה טריקים וסודות פשוטים של מעצבת.

צבע

צבע כהה לאו דווקא מקטין. כן כן אני יודעת שאני שוברת כאן כמה סטיגמות. לפעמים יש לו אפקט עוטף ומחבק, וכל עוד התקרה נותרת לבנה אל תחששו מלצבוע את הקירות בצבע.

כשהתאורה טובה הצבע עוטף
www.westelm.com

לייצר אשליה של גובה ניתן בכמה דרכים. אפשר להוסיף קרניז בין התקרה לצבע, ואפשר לא להגיע עם הצבע עד התקרה אלא להשאיר מרווח לבן על הקיר בין הצבע לתקרה.

 

קרניז מייצר אשליה של גובה
www.progetti.habitissimo.it

 

למרות הצבע הכהה החלל נראה גבוה
/www.pinterest.com

פסים לגובה יוצרים אשליה של גובה. פסים לרוחב מייצרים אשליה של חלל רחב יותר.

 

קיר צבוע בפסים לרוחב. מייצר אשליה
www.decorpad.com

אזורים הקרובים לחלונות ולמקור אור טבעי אפשר לצבוע בגווני צהוב וכתום המעצימים את האור הטבעי ומייצרים אשליה של חלל מרווח ומואר יותר.

 

גם עד התקרה וגם צהוב ליד חלון. הצהוב מחזיר את האור הטבעי ומעניק תחושה של גודל http://dohertydesignstudio.com.au

 

העצמת והדגשת האור באמצעות צבע צהוב
http://70percentpure.be

תאורה

תאורה טובה ואיכותית ופיזור נכון של האור ייצרו במידית אשליה של מרחב. גם אם בחרתם בצבע כהה לקירות, ברגע שיהיו בחלל מספיק מקורות אור והפיזור שלהם בחלל יהיה נכון, החלל יראה מרווח. אז הוציאו אהילים למיניהם מהפרק כיוון שהם מאירים אך ורק כלפי מטה ומטילים צל בחלק העליון של הקירות ועל התקרה.

בחללים קטנים, ובעיקר בחללים בעלי תקרה נמוכה, רצוי להתקין גופי תאורה צמודי תקרה או גופי תאורה קיריים מסוג UPLIGHT, שמאירים את התקרה הבהירה ושולחים את האור חזרה כלפי מטה. גופי תאורה תלויים רבים יכבידו על החלל וישוו לו מראה צפוף ולתקרה להראות נמוכה יותר.

 

תאורה נכונה בתקרה נמוכה.
עיצוב פנים: מיטל צימבר

מטבח

במטבחים קטנים מומלץ לחפות את הקיר בחיפוי מבריק. הברק מחזיר את האור ויוצר אשליה של מרחב.

דירה שהפכה לבית- עיצוב והלבשת דירה בהוד השרון | רוית רוד

קרמיקה מבריקה במטבח מייצרת אשליה של גודל עיצוב: רוית רוד צילום: מאיה חבקין

 

אם אתם חייבים אחסון עליון, הגיעו עם הארונות עד התקרה ואל תחתכו אותם באופן שישאיר מרווח בין הארון לתקרה. המרווח הזה לא רק שהוא מקור לאבק ולהפוך לבוידעם הביתי, הוא חותך את הרצף ובכך מקטין את החלל בעין.

 

ארון עליון במטבח עד התקרה. תחושה של גובה
www.domino.com

 

עיצוב והלבשת דירת קבלן בכ"ס הירוקה מטבח לבן מודרני עם בוצ׳ר אלון White modern kitchen with oak butcher table

ארונות עליונים עד התקרה ליצירת אשליה של גובה והמשכיות עיצוב: רוית רוד צילום: עידן גור

 

אופציה אפשרית נוספת היא ארונות עליונים מלבניים צרים לכל האורך. הם יוצרים אשליה של מראה רחב יותר.

 

Scandinavian kitchen, yellow wall and black iron bookcase

קלפה עליונה צרה ומלבנית מייצרת אשליה של רוחב עיצוב: רוית רוד צילום: אורית אלפסי

רהיטים וטקסטיל

בחללים קטנים תמיד העדיפו רהיטים העומדים על רגליים דקות וגבוהות. להבדיל מרהיטים המונחים על הרצפה ומכבידים על החלל, רהיטים מורמים מייצרים אשליה של מרחב. זה נכון לגבי הספות, השולחנות והמיטות.

רהיטים בעלי רגליים גבוהות ועדינות מייצרים תחושה של גודל
עיצוב: רוית רוד צילום: אורית אלפסי

 

רהיטים גבוהים ולא מונחים על הרצפה
www.onekingslane.com

הפרופורציה הנכונה לשולחן הסלון היא 2/3 מאורך הספה. שולחן גדול יותר יעמיס ויסגור את החלל. המרווח הנוצר משני צידי השולחן כשהוא באורך הנכון מייצר אשליה של גודל. ובכלל, אמצו אל חיקכם את "חתך הזהב" הלא הוא חוק השלישים. החלל נראה טוב יותר כאשר הוא מתוכנן בצורה כזו. גם התמונות שעל הקיר וכך גם המדפים אותם אתם מלבישים עם ספרים, עציצים ואקססוריז.

 

שולחן סלון בגודל הנכון מייצר תחושה של חלל מרווח
עיצוב: רוית רוד צילום: עידן גור

השטיחים יוצאים החוצה. אם עד לא מזמן השטיח היה מכסה במדויק את שטח הרהיטים, היום השטיח יוצא מחוץ לקווי המתאר ובכך נותן תחושה של חלל גדול יותר. אני בטוחה שחשבתם שזה בדיוק ההפך, אבל לא. שטיח גדול מייצר המשכיות. המשכיות = גודל.

 

השטיח יוצא מחוץ למיטה. ביי ביי שטיחונים קטנים
עיצוב: רוית רוד צילום: עידן גור

 

השטיח נכנס מתחת לרהיטים ומותח את הסלון
עיצוב: רוית רוד צילום: אורית ארנון

תלו את הוילונות מהתקרה ועד הרצפה. וילונות המסתיימים באמצע הקיר ובסף החלון חותכים את הרצף ובכך מייצרים תחושה של חלל נמוך ושמן.

 

Home Styling Studio רוית רוד-סטודיו להלבשת הבית

וילונות תלויים מהתקרה מייצרים אשליה של גובה עיצוב: רוית רוד

 

תמיד וילון עד הרצפה ולא עד סף החלון
www.anthropologie.com

עיגול

אמצו את העיגול לחיקכם. שולחן אוכל עגול או שולחנות סלון עגולים. על איך להחליט האם עגול נכון לחלל תוכלו לקרוא בפוסט הזה.

בעיגול אין פינות וחתכים ולכן הוא יוצר המשכיות וזרימה בעין.

פינת אוכל עגולה משתלבת היטב גם על קיר אחד ישר
עיצוב: רוית רוד צילום: אורית ארנון

 

ללא פינות והמעברים מרווחים. פינת אוכל עגולה
עיצוב: רוית רוד צילום: עידן גור

קטן לכם החלל ואתם מחפשים איך לגרום לו להראות גדול יותר? קיבלתם פה אחלה טיפים. ויש לי עוד המון, אבל היי, חייבת לשמור קצת לעצמי:)

ספרו לי מה אתם חושבים על הפוסט. תמיד שמחה לקרוא את תגובותיכם. ואני כמובן תמיד פה לייעץ ולעזור לכם לייצר אשליות.

ועד הפוסט הבא

שלכם באהבה,

רוית